אתר הבית

ליסינג תפעולי

הליסינג התפעולי נהוג בארצות מערביות מזה עשרות שנים. בישראל, החלה השיטה להיות נהוג באופן מסודר רק באמצע שנות ה-80 באמצעות חברת קופל נהיגה עצמית ("ניו קופל" כשמה המאוחר).

הכותב הוא אבי הורוביץ

למעשה, כבר לקראת שנת 1980 החלו בודדים לנהל מספר קטן של עסקאות השכרה תפעולית בארץ. באותו שלב לא גובשו נוהלי הפעילות, לא נקבעו כללים והעניין היה לא מוסדר כלל.

בשנת 1985, הגיעה חברת קופל לכינוס נכסים. חברה בת שלה, קופל (נהיגה עצמית) שהייתה ערבה לחובותיה, נמכרה לקבוצת משקיעים ברשותו של אבי הורוביץ, ורק אז לראשונה החלה חברה ציבורית לעסוק בתחום פעילות זה.

א. העקרונות החשבונאיים הראשוניים

מאחר שמדובר היה בחברה ציבורית אשר חובת הדיווח חלה עליה, הייתה קופל חייבת לנהוג על פי אמות מידה מוכרות ומקובלות. באותו שלב, הניהול החשבונאי בארץ לא נתן מענה, ועל כן הדוחות החלו להתגבש על בסיס התקן הבינלאומי שהבדיל בין ליסינג תפעולי לליסינג מסוג אחר.

שלושה כללים הבחינו בין צורות הליסינג השונות ורק אם התקיימו במלואן, ניתן היה לאבחן כי אכן מדובר בליסינג תפעולי:

  1. ערך שתשלומים המהוון לא עולה על 90%.
  2. ללקוח אין אופצית רכישה המחיר הזדמנותי.
  3. הסיכון נופל על חברת התפעול.

תשלומים מהוונים

מבלי להיכנס לפרטים, כל עוד לא היה ברור מהו מחיר הרכב בתום התקופה, אי אפשר היה להוון את התשלומים. לפיכך לא ניתן היה לערוך היוון כלל ועיקר. יתר על כן: מדובר בתשלומים "נטו", כלומר: בתשלומים רק בגין "הברזלים". משלא ניתן באותה העת לאבחן בין תשלומים בגין הרכב, לבין התשלומים בגין הביטוח והתחזוקה, לא היה ברור מהו התשלום בגין הרכב בלבד, ולכן היוון היה בלתי אפשרי גם מסיבה זו.

אופציית הרכישה

בעסקת הליסינג לא ניתנה ללקוח אופציה לרכוש את הרכב במחיר קבוע מראש, אלא במחיר המייחס למחירון שיהיה נהוג באותה העת עם הפחתה ממנו. כל עוד שיעור ההפחתה אינו מהווה הזדמנות רכישה מובהקת, היה זה בלתי אפשרי לקבוע שמדובר ב"אופציה במחיר הזדמנותי".

הסיכון הכרוך בעסקה

מילה זו הנה בעלת משמעות רחבה. יחד עם זאת, באופן מובהק, כל עוד חברת הליסינג מתחזקת את הרכב, אחראית על סיכונים תפעוליים וביטוחיים, הרי שקריטריון זה מתמלא.

ב. שיטת המיסוי שהייתה נהוגה עד אמצע שנות ה-90

התייחסות לתחום זה מחייבת הבחנה בין מיסוי על כלי הרכב מחד, ומיסוי משתמשי וצרכי הליסינג מאידך.

המיסוי על כלי הרכב

באותה התקופה, מיסוי נקבע על פי מחיר המחירון של היבואן. כלומר, שיעור המס הוטל על היבואן לפי המחיר שנקבע במחירון, ועל כן נוצר קושי לתת הנחות משמעותיות לחברות הליסינג וללקוחות גדולים.

המיסוי לצרכני הליסינג

עד אמצע שנות ה-90 הייתה הבחנה בין רכב פרטי לרכב מסחרי. כל כלי רכב עד 3 טון, שלא היה רכב פרטי, הוגדר כמסחרי. כתוצאה מכך, כל הטנדרים והמיני-ואנים הוגדרו כמסחריים. שימוש ברכב מסחרי התיר קיזוז מע"מ, והוצאות התחזוקה מוכרות במלואן.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>